רוחות מן העבר - החיים תחת השפעת טראומה לפני 17 שנה עלמה עברה תאונת דרכים כאשר משאית התנגשה בה. היא מצאה את עצמה בצידי הכביש כאשר רכבה הפוך, שני ילדיה שהיו חגורים לכיסא פעוטות היו הפוכים, כן כן עם הראש למטה. והיא... לא הייתה מסוגלת לעזור להן, חסרת אונים לחלוטין. הם בוכים...היא חבולה, חרדה, חסרה אונים ומה לא.... הסיפור הזה נגמר בנס גדול. עד היום עלמה בטוחה שהייתה לה שמירה מלמעלה. היא וילדיה ניצלו ויצאו רק עם חבלות גוף. האמנם, רק חבלות גוף...? עלמה התגברה על הטראומה הזו, לפחות ככה היא חשבה. אז. לפני שהגיעה לקליניקה. עלמה אישה חזקה וגיבורה, היא התגברה וחזרה לנהוג על הרכב! היא אפילו לא הזכירה את האירוע בטיפול, הוא לא עלה. עלמה בכלל הגיעה לטיפול במטרה לפתור קונפליקטים עם בעלה. רק שבאחד המפגשים, כשהיא תיארה קונפליקט שהתרחש בשבת האחרונה מול בעלה ובשאילת השאלות, עלמה העמיקה פנימה, התחברה למחשבות ותחושות גוף שעלו בה בזמן המריבה. הופס היא "דגה" תחושה בגוף של כיווץ, שהתבררה שקשורה לנהיגה שלה שאמורה להתרחש בעוד כמה שעות, במוצ"ש להוריה ברחובות. אנחנו חיים בתוך צללים חבויים, כבלים בלתי נראים שמעצבים את חיינו. למה העבר לא נשאר בעבר... למה כל פעם שעלמה צרכה לנסוע להוריה היא יום קודם בחרדה? למה אז היא לא מצליחה לשלוט ברגשותיה, וצועקת על כולם בבית....? למה כל הדרך היא דרוכה..? ולמה כשמשאית חולפת ביום יום בדרכה בכביש היא בשנייה אחת עוצרת את נשימתה...הדופק מואץ, הגוף מתכווץ והיא נהיית כל כך דרוכה שאפילו הגב נתפס לה? ספולסקי, נוירו ביולוג וחוקר מח ב אוניברסיטת סטנפורד מתאר בספרו – "Why Zebra Don’t Get Ulcers" את ההשפעה של טראומה של זברה בטבע לעומת האדם שחווה טראומה מתמשכת. הוא מתאר אירוע בו זברה נמלטת מאריה. בזמן הרדיפה, גופה נכנס למצב חירום, מערכת ההישרדות שלה מופעלת, וברגע שהיא שורדת, הסטרס בגופה נעלם, היא מכבה את המערכת הטראומתית שהופעלה - מתנערת, חוזרת לחברותיה ללקק אותן, חוזרת מייד לשגרה וממשיכה לתפקד רגיל. איך זה יכול להיות? למה הזברה כשפוגשת אריה לאחר שבוע, שנה או יותר לא נבהלת כמו עלמה שחולפת על פניה בנהיגה משאית ? לזברה אין אונה מצחית (prefrontal cortex) מפותחת כמו לבני אדם. אצל בני האדם האונה המצחית מכילה מערכת מורכבת של תפקודיים ניהוליים, ולא ארחיב עליהם כאן, אבל כן אדגיש תפקוד אחד חשוב והוא זה שאחראי על תכנון וקבלת החלטות. כלומר, החלק הזה במח שמכוון לחשיבה עתידית, מסתמכת על אירועי עבר. הרבה פעמים זה ממש לטובה, כי במידה ופעלנו גרוע בעבר, יש לנו יכולת מופלאה להשתפר בעתיד. אך המערכת מופעלת גם בכיוון ההפוך.... זאת אומרת, שאם עברנו טראומה, קבלת ההחלטות לעתיד תושפע מהטראומה, תחסום אותנו ותשנה אותנו. ולכן, הזברה לעומתנו לא תדאג שהאריה ירדוף אחריה שוב, והיא תמשיך לשוטט בבטחה. בטיפול של עלמה שילבתי E.M.R , עלמה עקבה עם העיניים שלה אחרי תזוזת היד שלי כאשר היא יושבת מולי. הפעולה הפשוטה הזו, גורמת מיידית לגירוי בילטרלי במח. גירוי כזה שגורם לגירוי בין שתי אונות המח ומקל מיידית על מתח. ברגע מכונן כזה התאפשר לה חלון של הזדמנות לעבד מחדש את אירוע התאונה והצליחה בקלות עם מינימום מלל לנתק בין האירוע הטראומתי שעברה לרגשות שהתלוו לאותו אירוע . היא הפרידה בתהליך בקליניקה בין תאונת דרכים עם המשאית לכל רגשות האימה שאחזו בה ברגע הנורא ההוא. "קובץ" האירוע שעד היום אוחסן במח כטראומה, נפתח ועבר לתיקייה חדשה שנקראת "תאונת דרכים". משאית נשארה משאית כמו ששולחן הוא רק שולחן. עלמה לא שכחה ולא תשכח את האירוע. אולם, הקידוד של האירוע שונה, התארגן מחדש במח ובעיקר עלמה יצאה מהלופ - אני קוראת לתהליך המהיר והפשוט הזה "להרגיש ,להבין, להשתחרר". מזמינה אותך לעבד בקלות אירועים ולהיות חופשי.

פגישה עם הילדה הפנימית באמצעות שיטת "המסע"  נועם, בת 19, הקורונה קטעה לה את שנת השירות, והיא חזרה הביתה להוריה ואחיה הצעירים עד שיוחלט אחרת. הפתעות ושינויים מעולם לא היו פשוטים עבורה ועכשיו הבית רווי מתח בצל הקורונה. בארוחת ערב (לכאורה) רגילה הדרמה מתחילה: " האחים שלי יורדים עלי, מקטינים אותי, עוד אחרי שהכנתי להם ארוחת ערב"?! "מה הכי כאב?" אני שואלת אותה "נמאס לי, שאף אחד במשפחה הזו לא מאמין בי, והכי מעצבן שאמא אומרת לי תתעלמי! מה היא לא רואה?? השפלתי מאוד את אחי בחזרה, וגם אל אמא שלי דברתי לא כל כך יפה" אני אולי לא גאה בזה, אבל אי אפשר כבר. אז אחרי שנתנו מקום לילדה הפגועה שיצאה ממנה, והקשבנו לכאב שלה, ביקשתי ממנה שבאופן אינטואיטיבי תבדוק בעיניים עצומות אם יש לילדה הזו כינוי נועם צחקקה (צחוק מלא מלא בחן) "כן, קוראים לה צ'ולי" "צ'ולי מתעוררת בכל פעם שלא מאמינים בה? אני שואלת אולי רגע נקשיב לה?" וככה נועם מתחילה לשחרר כעס, עלבון, כאב ועצב על כל אותם הפעמים שצ'ולי הרגישה שהיא רוצה להתרומם ומנמיכים אותה. "מה היה עוזר לצ'ולי עכשיו? למה היא זקוקה?" הדלקנו מדורה דמיונית במרחב, עם אש מחממת ונעם החלה להתחבר לכאב של צ'ולי היא מנהלת איתה שיח מונחה בקול ובעיניים עצומות ואז היא דומעת ואומרת: "היא זקוקה שיאמינו בה, שיראו את הכוחות שלה, שיגידו לה שהיא מהממת" הזמנתי אותה להגיד לצ'ולי את כל מה שהייתה רוצה לשמוע ולא נאמר לה. היה כל כך הרבה כאב וזעם עצור בצ'ולי, כשניתן בקליניקה המרחב המאפשר לשחרר הכל, זה פשוט פרץ ממנה. כעת צ'ולי הרגישה אהובה ומוגנת, הזמנתי את נועם לחבק בדמיונה את צ'ולי נועם חבקה אותה והבטיחה לה לשמור עליה ולהיות שם בשבילה. רגע של חסד מרגש ביקשתי שבתוך החיבוק האוהב הזה תדמיין שהן מתמזגות ונהיות דמות אחת. עכשיו נועם הבינה, שכאשר צ'ולי משתלטת עליה, היא הופכת להיות תוקפנית ולעתים חסרת אמפתיה... בדומה למה שהיא הרגישה קודם בארוחת הערב, ברגעים כאלה צ'ולי זקוקה לנשימה ואהבה ממנה. בתהליך יש לנו את ההזדמנות לפגוש חלקים מאיתנו שמנהלים אותנו, בדר"כ אנחנו לא כל כך מודעים אליהם. אך הם גורמים לנו למשל לעצבות, מועקה, מתח. לא תמיד אנחנו מבינים מה קורה לנו... פשוט מגיעה סוג של גל של חוסר שקט זה דורש עצירה והפניית הקשב פנימה אל החלק שמבקש ריפוי וגדילה. האינטגרציה של החלקים בתוכנו מניבה פירות מדהימים בחיי היום יום, שיש להם אדוות על כל מעגלי חיינו. בתהליך "המסע" שיש בו עדינות ועוצמה בעת ובעונה אחת הריפוי הזה מתרחש. לפעמים הרגעים האלה בקליניקה מרגישים כמו נס. מטופלים שפוגשים את הילד הפנימי שלהם שהם בעצמם הורים, לעתים מבינים שהם מגיבים לילדים הפרטיים שלהם מתוך הילד הפגוע שבתוכם, מה שיוצר כאוס גדול בבית. נוצר מצב שהילד הפנימי שלהם מנהל את ההורות שלהם. הילדים מרגישים באופן מודע או לא מודע, שאין רב חובל מבוגר שמשיט את הספינה. הגדילה הפנימית מאפשרת הורות אחרת שיש בה סמכות ורכות.

דיכאון חורף - מכירים? שעון החורף התחיל והביא אתו את החשכה, מקצר את היום , מגביל אותנו בפעילויות, הקור מאלץ אותנו ללבוש מספר שכבות שלעתים מסרבלות אותנו, החשק להסתגר בבית מתחת לשמיכה או ליד התנור המחמם, גורמים לרבים מאתנו דכדוך קל ולמיעוטנו אף גורמים לדיכאון חורף קשה. מדוע זה קורה? ואיך מטפלים? דיכאון חורף אפשר לכנות גם הפרעה רגשית עונתית. דיכאון חורף הוא תת קטגוריה של הדיכאון הקליני, ומתבטא בסימפטומים דומים: עייפות, כבדות, קשיי ריכוז, שינה מרובה, בעיות תיאבון ועוד. בארצות הקרות, ניתקל בתופעה הזו בעצמה גבוהה יותר (בארצות הסקנדינביות שיעורו מגיע אל כמעט 30% מהאוכלוסייה), אך גם בישראל מאה אלף ישראלים השנה יסבלו מדיכאון חורף. האחראים לדיכאון חורף הם בראש ובראשונה ההורמונים כמובן, ובראשם המלטונין שאחראי על מנגנון השינה והערות. כאשר ישנן פחות שעות אור יש האטה ברמת המלטונין המופרש למוח, שגורם להורמון סרוטנין להיות מופרש ברמות נמוכות יותר. התוצאה היא פחות סרוטנין- תופעת דיכאון. אז מה התסמינים של דיכאון חורף? תאבון מוגבר ורצון למתוק (בדיכאון קליני לעומת זאת , יש תחושת חוסר תאבון) עייפות ושינה מרובה רצון להתבודדות תחושת ריקנות ועצבות איך מטפלים? פעילות ספורטיבית – לפעילות גופנית יש השפעה עצומה על שיפור המצב רוח והחזרת האיזון הכימי למוח. הפעילות הגופנית מגבירה את שחרורם של כימיקלים בשם אנדורפינים, הגורמים לתחושת רוגע ומצב רוח טוב. אחד המרכזיים שבהם הוא הסרוטנין, שרמתו כאמור צונחת בתקופת החורף ומשפיעה על מצב הרוח שלנו. צאו בחוץ –תמשיכו לעשות את מה שאהבתם לעשות כשהשמש זרחה. טיילו, תבלו עם חברים. הטבע בעונת החורף ירוק ויפה כל כך. חפשו הזדמנויות לטייל . מזון מחמם - בתקופת הסתיו, החורף, כשקר או כשהגוף חלש וזקוק לחום לשם פעילות תקינה, יש חשיבות רבה לצריכת מזונות מחממים כדי לחזק את הגוף ולהעלות את מצב הרוח. מזון מחמם מניע, מחזק, מאיץ חילוף חומרים ובעל איכויות טיפוליות נוספות. מזון מחמם, על פי הרפואה הסינית, גורם מבחינה אנרגטית לתחושת חמימות בגוף ועשוי להשפיע על הטמפרטורה הפנימית של הגוף ללא קשר לטמפרטורת ההגשה. לדוגמא, למרות תה נענע למרות שמוגש בדרך כלל חם ואנו מרגישים תחושת חמימות לאחר שתייתו, תה נענע נחשב למשקה מקרר המייצר אנרגיה מקררת בגופנו. סוגים שונים של דגנים, קטניות, ירקות (בעיקר כתומים), עלים ירוקים וצמחי מרפא( רוזמרין, קינמון, ג'ינג'ר), נחשבים למזונות מחממים. דברו עם חבר/ה טוב או איש טיפול ושחררו מעליכם את הרגשות שמלווים אתכם לפני השינה עשו מקלחת/ אמבטיה חמה, ולכו לישון לא מאוחר מדיי כדי שלגוף תהיה אנרגיה במהלך היום . רפואה משלימה תומכת - אפשר לתמוך את המערכת הגופנית והנפשית בטיפול גוף כגון: דיקור, עיסויים , פרחי באך, צמחי מרפא, רפלקסולוגיה או כל טיפול שעושה לכם טוב ותומך בכם . פנייה לאיש מקצוע – אם אתם רואים שזה "גדול עליכם" חפשו מטפל/ת כדי לייצר לכם מרחב חמים להביא את עצמכם עם כל מה שעולה בכם. החורף זו עונה של התכנסות שפותחת שערים בתוכנו להתפתחות. ותזכרו שאחרי החורף מגיע האביב המלבלב הטבע תמיד ממשיך במחזוריותו.

איך נתמוך בילדינו להיפרד הכי טוב שאפשר החיים שלנו שזורים בהמון פרידות, והם ימשיכו ללוות את חיינו כל פעם בתלבושת אחרת. אחת הפרידות כמובן, היא כניסה למסגרות, גם אם היינו במסגרת הזו רק לפני חודשיים. היות ולכל אדם ולכל נפש, יש את הזמן שלה, הדרך הייחודית לה, כל אחד חווה את הפרידה והמעבר מהקיץ לשנת הלימודים בדרך אחרת ובעצימות שונה. הליכה בבוקר לגן או לבי"ס יכולה להיות פרידה מההורים (במיוחד בגיל הצעיר) אך גם פרידה מהבית עצמו , מהמקום הבטוח והמוכר, מהמבצר שלי. פרידה פשוטה לכאורה, כמו המעבר מהבית לבית הספר, עשויה להציף פרידות קודמות שאולי לא עובדו, או אפילו הודחקו. הגוף תמיד זוכר! פרידה עשויה להעלות רגשות כמו עצב, פחד ואף חרדה שנובעת ממצבים של התכווננות אל העתיד. כלומר, עומד להתרחש אירוע שתוצאותיו הסופיות לא ידועות. כאשר מתקרבים אל האירוע, רמת האיום עולה והיא מלווה לעתים רבות בתגובות גופניות והתנהגותיות המאפיינות מצב סכנה הישרדותי: יש כאלה שידברו הרבה, יהיו קולניים וכוחניים או מופנמים יותר, יש כאלו שישאלו המון שאלות הרבה פעמים, יבכו, יהפכו תוקפניים, יתנתקו מעצמם(לא מרגישים ), יהיו מוצפים, ידרשו תשומת לב מרובה, יחפשו קהל וכיוב...כל אלה ועוד מה יכול להקל על הפרידות/מעבר? הטרמה – הכנה מראש למה עומד להתרחש. ידע הוא נותן תחושת שליטה וביטחון! משאב פיסי – נציע לילד חפץ שיזכיר לו תחושה נעימה ובטוחה: לילד צעיר למשל נציע צעצוע, לילד בוגר , מחזיק מפתחות אהוב, מגנט שמזכיר לו את הנסיעה בקיץ לחו"ל עם המשפחה , למתבגר נוכל להציע, בושם קטן שהריח מזכיר לו את החדר שלו, פלייליסט אהוב וכיוב.. מומלץ שהחפץ יהיה חושי אם אפשר (ריח/ צליל/ טעם ) משאב רגשי – נאמר להם: חשוב על משהו שאתה אוהב לעשות – משהו שמשמח אותך - תחביב, כלב אהוב וכיוב...תעצום רגע עיניים ותיזכר ברגע הזה. (תנו לחיוך להעלות על פניו) - לאחר שאתם מרגישים שהרגש הנעים הוצף בו תשאלו- מה הרגשת? איפה זה בגוף שלך? -כעת, בקשו שיקחו בכף היד שלהם את התחושה מהאיזור בגוף , יאגרפו את היד ויצאו לדרך... מתן לגיטמציה לפרידה - אם נבטא חוסר סבלנות למה שהילד מעלה, או נגיד לו רק "תתגבר" הוא יחשוב שלכל דבר צריך להיות פתרון. מה שאינו נכון. לכן אפשר "להניח את האמת" לומר להם זה טבעי להיות עצוב כשנפרדים, זה יקרה עכשיו כל בוקר בסוף תתרגל. אל תשברו שגרה בתקופת מעבר - אם הילד מגיב לפרידה בצורה קשה המובילה את ההורה "להישבר" ולחרוג מהטקס הקבוע , הוא למעשה מקשה על הילד בהתמודדות עם הפרידה (למרות שאולי ההורה חושב שהוא מקל על ילדו) . למשל ההורה רואה שהילד שלו מאוד בוכה ולכן נשאר עוד חצי שעה בגן מעבר לזמן שהוא יכול להישאר בדר"כ, או מכניס את הילד לבית הספר במקום להוריד אותו ב"חבק וסע" כמו כל בוקר, או לוקח אותו לבי"ס ברכב הפרטי במקום בהסעה. זו תגובה שאינה תומכת ורבים נופלים בה. כדאי לתרגל טקס קבוע וככל שנהיה עקביים יהיה קל יותר לילד להסתגל לשינוי. אם אתם ההורים דואגים מידיי, זו הזדמנות נהדרת להעמיק פנימה אל עצמכם – אם יש לכם מחשבות דאגה שגורמות לכם לחוסר שקט עד שהן משבשות את תפקודכם ותגובתכם מול הילדים, אתם לא באמת קרקע יציבה עבור הילד שלכם. ז ה לא פשוט להסיר דאגה, אבל בהחלט אפשרי וחוץ מזה מי אמר שקל להיות הורה?

דחיינות האויב השקט של ההצלחה בבלוג הזה נבין איך אנחנו יכולים להתמודד עם הדחיינות שלנו והאם היא בהכרח שלילית? הנטייה הלא נגמרת הזו לדחות את המשימות שלנו ל- ״מחר כך״ גורמת לכך שהמועד הזה לא באמת מגיע. אז למה זה קורה לנו? ויותר חשוב, איך נתמודד עם זה? בואו נצלול ונכיר טוב יותר את האויב השקט, נבין איזה סוג דחיין אני, מה עשוי לי אצל רובינו הדחיינות מעוררת את "המבקר" ו"השופט" הכי נוקשים שבנו, פנימה וגם החוצה, מהאופן שאנחנו מתבוננים באחרים והסביבה בנו, כי העולם שאנו חיים בו, לימד אותנו להעריך את עצמינו ואת האחרים לפי רמת עשייה. כולנו דוחים משימות שאנחנו לא אוהבים לעשות או מאיימות עלינו. מה שחשוב שנשאל את עצמינו , האם הדחיינות פוגעת בתפקוד שלנו ? אם כן, חשוב לטפל בה. כמה עובדות על דחיינות שאולי ידעתם 😊 כולנו דחיינים! יש את הדחיינים (רובינו...) שעושים רק את מה שמשרת אותם כרגע ויש עליו תוצאה מיידית ויש את הדחיינים שעסוקים בלעשות משימות שקשורות למטרה עתידית גדולה ורחוקה, עד כדי כך שהם יוותרו על ביצוע משימות שקשורות ב"כאן ועכשיו" דחיינים סובלים יותר מכך שהם דוחים את המשימה שחשובה להם, מאשר מביצוע המשימה שלעתים מסתיימת ממש בקלות דחיינות נובעת הרבה פעמים מהרצון שהכל יקרה בדיוק כמו שאנחנו מדמיינים שיקרה, עד שלפעמים זה משתק אותנו. דחיינים התרגלו הרבה פעמים להתייחס אל דחיינותם כחלק מבלתי נפרד מאישיותם, כאשר פעמים רבות הגורמים לדחיינות יכולים להיות קשורים, בהיבטים פזיולוגים (לדוגמא חוסר בדופמין, התמריץ הטבעי שלנו במח) או במאפייני המשימה עצמה (משימה שהיא מורכבת לארגון). דחיינים נוטים לסבול מרגשות אשם וכעס עצמי שמובילים אותם לחוסר סיפוק ולעיתים אף למצבי דיכאון דחיינים מחזיקים לעיתים באמונה שעבודה תחת לחץ וביצוע של הרגע האחרון תניב תוצאות טובות...זה נכון, אך ברב המקרים המחיר יהיה שהערוץ היצירתי ייפגע ולא יתגייס לביצוע אם אנחנו דוחים או ממתינים למשהו...לפעמים זה הדבר הנכון לעשות! ייתכן וזה שומר עלינו, זה סימן עבורנו להסתכל פנימה ולברר מה באמת הרצונות שלנו דחיינות זו לא מחלה, דחיינות היא חלק מאיתנו , חלק מהתרבות של המאה שלנו, אנחנו עסוקים בכל כך הרבה משימות בכל היבטי החיים שאנחנו לא תמיד מספיקים הכל – אולי כדאי שנכיר בה ונפתח איתה יחסים בריאים יותר. יש סיבות רבות לדחיינות איזה דחיינים אתם?... כמה גבוה אני מדרג את המטרה שלי מה מידת הערך שאני מייחס למטרה? בסופו של יום, כולנו עוסקים בתיעדוף, זה חלק בלתי נפרד מהחיים גם אם תכננו מראש מה נעשה ומתי, בפועל נכנסים "החיים". הבן חולה, יש קרייסס בעבודה ועוד רעשים מכל מיניי סוגים של החיים... אם המטרה שלי היא בניית בית, וזו מטרה כ"כ חשובה עבורי - זה החלום ! סביר להניח, שאני אתמיד בה לאורך זמן ואשאר ברמת ביצוע יציבה ואף גבוהה אבל אם אני נוטה כל יומיים לאמץ מטרה חשובה חדשה, סביר להניח שערכה של המטרה עבורי ישתנה ובהתאם לזה גם אגרר ליותר פיתויים בדרך ואשאב לדחיינות. השוטר הפנימי שלנו שלעתים נרדם בשמירה לרובנו קשה לפעמים לגייס משמעת עצמית לביצוע מטלות מאתגרות שחשובות לנו מצד אחד, אנחנו מאוד רוצים לבצע אותן, ומהצד השני מתקשים להגיב לשוטר הפנימי שאומר לנו "קדימה! יאללה! עכשיו!" מה שגורם לנו להמציא לעצמינו תירוצים מעולים כדי להימנע "מאוד קר היום אני לא אצא לאימון אני אחזור חולה" - "מחר אני בטוח אשב על הדוח היום אני עסוק בהמון משימות אחרות" מוכר? ציפיות, צפיות, ציפיות אז מה הסיפור שלנו עם צפיות חוץ מהעובדה שציפית יש רק בכרית? ציפיות קשורות לערך העצמי הפנימי שלנו. לעתים אנחנו מציבים לעצמינו ציפיות גבוהות מהמשאבים שעומדים לרשותנו ואז תוך כדי תנועה וביצוע המשימה, אנחנו מגלים שהמשאבים החיצוניים כמו כסף, פרטנרים, זמן או המשאבים הפנימים כמו עירנות, פניות רגשית, יכולת לא מאפשרים לנו באמת לבצע את המשימה כפי שציפינו. משך המשימה - ספרינט או מרתון? החיים מפגישים אותנו עם כל מיני משימות, כאלה שהן קצרות ודורשות מענה מיידי, וכאלה שהן תהליכיות ונדרש זמן והתמדה כדי להשלים אותן. "אנשי הספרינט" שעובדים מצוין תחת לחץ מתקשים לעיתים להתמיד במשימות שמשך זמן הביצוע שלהן ארוך, בעיקר כי הם זקוקים לאדרנלין ולריגוש שמספקת להם סיום המשימה. חלוקת המשימה ליחידיות קצרות ומתן חיזוקים נקודתיים לאורך הביצוע יאפשרו להם לחוות הערכה ונשימה גם במשימות ארוכות טווח. אמונות - אתן מעכבות אותנו! כאשר יש לנו מטלות שהן מ"המגירה של החייב לעשות" בין אם התכנון הוא ללמוד למבחן היום, לטפל השבוע בהחזר מביטוח לאומי או להתחיל חוג פילאטיס , לרובנו יש מגוון אסטרטגיות הימנעות הדחיינות קשורה באופן שבו אנו תופסים את המטלה העומדת בפנינו. אם המחשבות שעולות בנו, כאשר אנו חושבים על מטלה לימודית הן בסגנון של "אני לא מסוגל לכתוב את העבודה הזו", "בחיים לא אגמור את התואר", "זה גדול עלי!" אז האמונות האלה יפגעו ברמת הערך שלי והן יגררו אחריהן רגשות מהסל הפחות נעים, ויש כמובן את האמונה " אני עובד הכי טוב תחת לחץ" אלה החבר'ה כשהם יקבלו את המשימה, הם ידחו את הביצוע לרגע האחרון, ישלימו את המשימה בדקה ה-90 ויחזיקו באשליה שהם מתפקדים מצוין תחת לחץ, אולי זה נכון, השאלה מה לגבי המחירים שבדרך? מה בין דחיינות וחרדה דחיינות היא גם תוצר של חרדה, אבל גם סיבה לחרדה הדחיין נכנס לתוך מעגל סגור שבו הדחיינות והחרדה מזינות האחת את השנייה החרדה לביצוע המשימה, גורמת לדחיית ביצוע המשימה, ודחיית ביצוע המשימה מעצימה מאוד את החרדה. סיבות נוירולוגיות מכירים את הרביצה הזו על הספה תוך דיון פנימי של " אני אעשה" ? " לא אעשה"? זה בדיוק השלב בו מתנהל מאבק בתוך המח שלנו בין המערכת הלימבית שמכוונת להווה ומתעלמת מהשלכות עתידיות ( מערכת הישרדות קדומה שלנו) לבין לחלק במח הקדם מצחי במח שלנו שאחראי על ניהול המשימות ותכנון קדימה נראה שאצל הדחיינים הכרוניים המערכת הלימבית תנצח והם יישארו על הספה! טווח קשב - חתיכת אתגר עד כמה אתם מצליחים להישאר בטווח קשב יציב עד לסיום המשימה? כשטווח הקשב שלנו קצר, קשה להישאר ממוקדים במשימה לאורך זמן ולסיים אותה ואז אנחנו יוצאים להפסקה של "תיכף אשוב" אבל מתקשים לשוב! מה בין דחיינות לקשב? האם כל דחיין הוא בהכרח קשבי? ממש לא, אנחנו יכולים להיות אלופי הדחיינות נטולי הפרעת קשב זה נכון שאנשים שמתמודדים עם הפרעת קשב, היכולת הניהולית שלהם מוחלשת. קיימות פעולות מוחיות שהתפקיד שלהם לנהל את המשימות שלנו בתחום ניהול הזמן, תיעדוף, דחיינות, יכולת ארגון והתארגנות שאצל הקשביים הם לא בשיא אצלם. חשוב להגיד שכאשר הדחיינות פוגשת את הקשב עם מאפיינה הייחודים כמו מוסחות גבוהה, קושי בתפיסת זמן או קושי להתחיל מטלה ולארגן אותה, ההתמודדות נהיית הרבה יותר מורכבת ולעתים צובעת את החיים בתחושת מסוגלות נמוכה. היות ואנשי הקשב זקוקים יותר למשוב מיידי בגלל האימפולסיביות שלהם, הם ידחו משימות ארוכות טווח לרגע האחרון כדי לקבל משוב קרוב. מה שמעניין בכל הדבר הזה שגם המבנה המוחי הפיזיולוגי "תומך" בהתנהלות הזאת. כשאנחנו נמצאים בדרגת מתח גבוהה (לחץ של הרגע האחרון ) האדרנלין עולה ובעקבותיו הגוף מפריש דופמין, הורמון שמסייע בהנעה לפעולה. ההשפעה של התהליך הזה תגרום לנו להיות הרבה יותר חדים וממוקדים וזה יקל עלינו לבצע משימות ביעילות. רק שלעבודה תחת לחץ יש את המחירים שלה אם זה יצא מגבולות "המתח" הבריא. לדחיינות יש מחיר והוא כואב במהלך העבודה במרכז אנחנו פוגשות לא מעט ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם אתגרי קשב שמספרים על מחירים כואבים. הם מוצאים עצמם בסיטואציות בהן הם נבוכים ומתפתלים בגלל ששכחו להביא משהו שהתנדבו להביא לכיתה, או לא סיימו בעבודה פרויקט בזמן. הם משלמים מחיר. תחושת ההחמצה יוצרת כעס ושיפוט, מעגל שיוצר תחושה של לא מספיק טובים/ לא מספיק ממושמעים/ עם עמוד שידרה חלש ועוד הגדרות מחלישות. הם מתארים ממש תחושות פיזיות של כיווץ, כעס עצמי ואשמה. מחיר הדחיינות הוא גם סביבתי וחברתי. כמו למשל לשכוח לאחל מזל טוב לחבר קרוב, לא נעים ועלול לפגוע במערכת היחסים אצל מי שהדחיינות אצלו היא אורגנית ( מאותגרי קשב) אנחנו לעיתים מבלבלים בין דחיינות לעצלנות. כהורים חשוב שנשים לב שלא ניפול ל"אפקט פיגמליון", כשהילד שומע כל הזמן שהוא עצלן, הוא מתחיל להאמין לזה ! אנחנו מבלי להיות ערים לכך ומתוך כוונות הוריות טובות, חושבים שאנחנו מניעים אותו , אך למעשה אנחנו מחלישים אותו, פוגעים בדימוי העצמי שלו ולא בצדק. בואו נשתדל להיות רגישים יותר , זה לא תמיד קל, ננסה לעזור להם לצמח מתוך אתגרי הקשב והאמין בעצמם. למה נוצר לעיתים פער כה גדול בין החלטות וכוונות לבין הביצוע שלהן בפועל ואיך ניתן לצמצם אותו? כולנו סובלים מרמה מסוימת של דחיינות שאנחנו שואפים להתגבר עליה. זה טבעי להתאמץ להיות יותר פרודוקטיביים, אך כאשר הדחיינות משפיעה לרעה על רמת התפקוד ומצב הרוח שלנו בחיי היומיום, כדאי לעשות עם זה משהו. דחיינות מובילה לתשישות ולמחשבות מטרידות שלעיתים אף פוגעות באיכות השינה, היא לא תכונת אופי שלילית, היא לא אומרת עלינו שום דבר מלבד זה שיש קושי אורגני שמצריך מודעות, תשומת לב ושימוש בכלים פשוטים ואפקטיביים. בואו נכיר בקושי, ננתק את תחושות האשמה שכרוכות בה, נתבונן בעצמנו באהבה בסלחנות ובעיניים טובות ונאמץ כלים יעילים שיתמכו בנו וישפרו את איכות חיינו. לעיתים, נחוצה עזרה חיצונית- חשוב גם להכיר בזה. באנו כדי לנצח! כמה מתוך הכלים להתמודדות עם דחיינות: 1. לעורר את השוטר הפנימי - מה זה אומר? לתת לעצמנו זמנים "יש לך שלוש דקות" להתחלת משימה, לכוון את השעון הפנימי "המשובש" ע"י הקצבת זמנים שלנו לעצמנו 2. רבע שעה והכאב חולף - להתחיל משימה מורכבת גורם לחששות ולכאב? למזלנו, החשש ייעלם אחרי רבע שעה, חשוב שנזכיר זאת לעצמינו. הידיעה שחוסר הנוחות יחלוף אחרי שנתחיל לעשות, יהפוך את ההתחלה לקלה יותר והעשייה תתגמל אותנו ותניע אותנו להמשיך 3. ללמוד איך לנהל משימות - נלמד כלים יעילים להתארגנות עצמאית או בעזרת עזרה חיצונית – ניהול יומן, עבודה עם צ'ק ליסט, פירוק משימה גדולה למשימות קטנות, תיעדוף ועוד, ננצל כמובן את הכלים הטכנולוגיים הקיימים לטובתנו 4. נכיר בפרפקציוניזם שלנו - יש ביננו אנשים שאם המשימה לא תהיה מושלמת הם לא יהיו מסופקים, לכן לעיתים יידחו את העשייה, על רקע הרצון למוצר המושלם אם אתם מזהים את הדפוס הזה אצלכם, כדאי לכם לחקור אותו ולשקול אם המחיר של "התוצר המושלם" משתלם לכם. עדיף לפעמים לבצע שמונים אחוז, מאשר לא לבצע בכלל 5. "אפקט הבינגו "- למלא לוח בינגו זה מאוד משעמם, אבל אם יש פרס בסוף, המאמץ שווה! נכון?! התגמול עוזר למצוא מוטיבציה לעשיה בהתמודדות עם משימות שאנחנו דוחים כבר זמן רב או ממש לא אוהבים לעשות. זה עובד כך- כשאנו מארגנים לו"ז ליום עמוס, אנו משבצים מראש פעילות שמשמחת אותנו, שיהיה למה לחכות... כל אחד מכיר ויודע מה עושה לו טוב. זה יכול להיות צפייה בעוד פרק בסדרה אהובה, אימון ספורט, קפה עם חברה, בקיצור כל תחביב או עיסוק שגורם לנו הנאה יהיה פרס מושלם ומגביר מוטיבציה טוב. 6. נוכחות- דחיינים, במיוחד מהסגנון הקשבי החולמני, שנראים לעיתים לא "מקורקעים" "רחפניים" והמחשבות בורחות להם בזמן העשייה, עבורם מומלץ במיוחד להגביר את הנוכחות והקשיבות ל"כאן ועכשיו". יש דרכים נהדרות לעשות את זה כמו יוגה, צ'י קונג, דיקור, שילוב כלים מ"מיינפולנס".זה תהליך שאורך זמן , לפעמים אף שנים, התמדה שמשתלמת ומניבה תוצאות מדהימות! נוכחות בעת ביצוע משימה מחברת בין הרגש לעשייה וכשהעולמות האלה נפגשים גם נהנה מביצוע המשימה וגם נשפר את רמת הביצוע. אלו רק חלק מהכלים, יש עוד המון, אבל צריך להתחיל ממשהו לפעמים מפתיע לגלות ש"לעשות" בסופו של דבר, זה יותר פשוט מאשר לדחות... בהצלחה😊