בלוג

הנטייה הלא נגמרת הזו לדחות את המשימות שלנו ל״מחר כך״ גורמת לכך שהמועד הזה לא באמת מגיע. אז למה זה קורה לנו? ויותר חשוב, איך נתמודד עם זה? אצל רובינו הדחיינות מעוררת את "המבקר" ו"השופט" הכי נוקשים שבנו, פנימה וגם החוצה, מהאופן שאנחנו מתבוננים באחרים והסביבה בנו, כי העולם שאנו חיים בו, לימד אותנו להעריך את עצמינו ואת האחרים לפי רמת עשייה. כולנו דוחים משימות שאנחנו לא אוהבים לעשות או מאיימות עלינו. מה שחשוב שנשאל את עצמינו , האם הדחיינות פוגעת בתפקוד שלנו ? אם כן, חשוב לטפל בה כמה עובדות על דחיינות: כולנו דחיינים! יש את הדחיינים (רובינו...) שעושים רק את מה שמשרת אותם כרגע ויש עליו תוצאה מיידית ויש את הדחיינים שעסוקים בלעשות משימות שקשורות למטרה עתידית גדולה ורחוקה, עד כדי כך שהם יוותרו על ביצוע משימות שקשורות ב"כאן ועכשיו" דחיינים סובלים יותר מכך שהם דוחים את המשימה שחשובה להם, מאשר מביצוע המשימה שלעתים מסתיימת ממש בקלות דחיינות נובעת הרבה פעמים מהרצון שהכל יקרה בדיוק כמו שאנחנו מדמיינים שיקרה, עד שלפעמים זה משתק אותנו דחיינים התרגלו הרבה פעמים להתייחס אל דחיינותם כחלק מבלתי נפרד מאישיותם, כאשר פעמים רבות הגורמים לדחיינות יכולים להיות קשורים, בהיבטים פזיולוגים (לדוגמא חוסר בדופמין, התמריץ הטבעי שלנו במח) או במאפייני המשימה עצמה (משימה שהיא מורכבת לארגון) דחיינים נוטים לסבול מרגשות אשם וכעס עצמי שמובילים אותם לחוסר סיפוק ולעיתים אף למצבי דיכאון דחיינים מחזיקים לעיתים באמונה שעבודה תחת לחץ וביצוע של הרגע האחרון תניב תוצאות טובות...זה נכון, אך ברב המקרים המחיר יהיה שהערוץ היצירתי ייפגע ולא יתגייס לביצוע אם אנחנו דוחים או ממתינים למשהו...לפעמים זה הדבר הנכון לעשות! ייתכן וזה שומר עלינו, זה סימן עבורנו להסתכל פנימה ולברר מה באמת הרצונות שלנו דחיינות זו לא מחלה , דחיינות היא חלק מאיתנו , חלק מהתרבות של המאה שלנו, אנחנו עסוקים בכל כך הרבה משימות בכל היבטי החיים שאנחנו לא תמיד מספיקים הכל – אולי כדאי שנכיר בה ונפתח איתה יחסים בריאים יותר . יש הרבה סיבות לדחיינות , המקור שלהן מגוון: כמה גבוה אני מדרג את המטרה שלי? מה מידת הערך שאני מייחס למטרה? בסופו של יום, כולנו עוסקים בתיעדוף, זה חלק בלתי נפרד מהחיים גם אם תכננו מראש מה נעשה ומתי, בפועל נכנסים "החיים". הבן חולה, יש קרייסס בעבודה ועוד רעשים מכל מיניי סוגים של החיים... אם המטרה שלי היא בניית בית , וזו מטרה כ"כ חשובה עבורי - זה החלום ! סביר להניח, שאני אתמיד בה לאורך זמן ואשאר ברמת ביצוע יציבה ואף גבוהה אבל אם אני נוטה כל יומיים לאמץ מטרה חשובה חדשה, סביר להניח שערכה של המטרה עבורי ישתנה ובהתאם לזה גם אגרר ליותר פיתויים בדרך ואשאב לדחיינות השוטר הפנימי שלנו שלעתים נרדם בשמירה לרובנו קשה לפעמים לגייס משמעת עצמית לביצוע מטלות מאתגרות שחשובות לנו מצד אחד, אנחנו מאוד רוצים לבצע אותן, ומהצד השני מתקשים להגיב לשוטר הפנימי שאומר לנו "קדימה! יאללה! עכשיו!" מה שגורם לנו להמציא לעצמינו תירוצים מעולים כדי להימנע "מאוד קר היום אני לא אצא לאימון אני אחזור חולה" "מחר אני בטוח אשב על הדוח היום אני עסוק בהמון משימות אחרות" מוכר? ציפיות, צפיות, ציפיות אז מה הסיפור שלנו עם צפיות חוץ מהעובדה שציפית יש רק בכרית? ציפיות קשורות לערך העצמי הפנימי שלנו. לעתים אנחנו מציבים לעצמינו ציפיות גבוהות מהמשאבים שעומדים לרשותנו ואז תוך כדי תנועה וביצוע המשימה, אנחנו מגלים שהמשאבים החיצוניים כמו כסף, פרטנרים, זמן או המשאבים הפנימים כמו עירנות, פניות רגשית, יכולת לא מאפשרים לנו באמת לבצע את המשימה כפי שציפינו משך המשימה - ספרינט או מרתון? החיים מפגישים אותנו עם כל מיני משימות, כאלה שהן קצרות ודורשות מענה מיידי, וכאלה שהן תהליכיות ונדרש זמן והתמדה כדי להשלים אותן. "אנשי הספרינט" שעובדים מצוין תחת לחץ מתקשים לעיתים להתמיד במשימות שמשך זמן הביצוע שלהן ארוך, בעיקר כי הם זקוקים לאדרנלין ולריגוש שמספקת להם סיום המשימה. חלוקת המשימה ליחידיות קצרות ומתן חיזוקים נקודתיים לאורך הביצוע יאפשרו להם לחוות הערכה ונשימה גם במשימות ארוכות טווח. אמונות - אתן מעכבות אותנו! כאשר יש לנו מטלות שהן מ"המגירה של החייב לעשות" בין אם התכנון הוא ללמוד למבחן היום, לטפל השבוע בהחזר מביטוח לאומי או להתחיל חוג פילאטיס , לרובנו יש מגוון אסטרטגיות הימנעות הדחיינות קשורה באופן שבו אנו תופסים את המטלה העומדת בפנינו. אם המחשבות שעולות בנו, כאשר אנו חושבים על מטלה לימודית הן בסגנון של "אני לא מסוגל לכתוב את העבודה הזו", "בחיים לא אגמור את התואר", "זה גדול עלי!" אז האמונות האלה יפגעו ברמת הערך שלי והן יגררו אחריהן רגשות מהסל הפחות נעים, ויש כמובן את האמונה " אני עובד הכי טוב תחת לחץ" אלה החבר'ה כשהם יקבלו את המשימה, הם ידחו את הביצוע לרגע האחרון, ישלימו את המשימה בדקה ה-90 ויחזיקו באשליה שהם מתפקדים מצוין תחת לחץ, אולי זה נכון, השאלה מה לגבי המחירים שבדרך? מה בין דחיינות וחרדה דחיינות היא גם תוצר של חרדה, אבל גם סיבה לחרדה הדחיין נכנס לתוך מעגל סגור שבו הדחיינות והחרדה מזינות האחת את השנייה החרדה לביצוע המשימה, גורמת לדחיית ביצוע המשימה, ודחיית ביצוע המשימה מעצימה מאוד את החרדה סיבות נוירולוגיות מכירים את הרביצה הזו על הספה תוך דיון פנימי של " אני אעשה" ? " לא אעשה"? זה בדיוק השלב בו מתנהל מאבק בתוך המח שלנו בין המערכת הלימבית שמכוונת להווה ומתעלמת מהשלכות עתידיות ( מערכת הישרדות קדומה שלנו) לבין לחלק במח הקדם מצחי במח שלנו שאחראי על ניהול המשימות ותכנון קדימה נראה שאצל הדחיינים הכרוניים המערכת הלימבית תנצח והם יישארו על הספה! טווח קשב - חתיכת אתגר עד כמה אתם מצליחים להישאר ב טווח קשב יציב עד לסיום המשימה? כשטווח הקשב שלנו קצר, קשה להישאר ממוקדים במשימה לאורך זמן ולסיים אותה ואז אנחנו יוצאים להפסקה של "תיכף אשוב" אבל מתקשים לשוב! מה בין דחיינות לקשב? האם כל דחיין הוא בהכרח קשבי? ממש לא, אנחנו יכולים להיות אלופי הדחיינות נטולי הפרעת קשב זה נכון שאנשים שמתמודדים עם הפרעת קשב, היכולת הניהולית שלהם מוחלשת. קיימות פעולות מוחיות שהתפקיד שלהם לנהל את המשימות שלנו בתחום ניהול הזמן, תיעדוף, דחיינות, יכולת ארגון והתארגנות שאצל הקשביים הם לא בשיא אצלם. חשוב להגיד שכאשר הדחיינות פוגשת את הקשב עם מאפיינה הייחודים כמו מוסחות גבוהה, קושי בתפיסת זמן או קושי להתחיל מטלה ולארגן אותה, ההתמודדות נהיית הרבה יותר מורכבת ולעתים צובעת את החיים בתחושת מסוגלות נמוכה. היות ואנשי הקשב זקוקים יותר למשוב מיידי בגלל האימפולסיביות שלהם, הם ידחו משימות ארוכות טווח לרגע האחרון כדי לקבל משוב קרוב. מה שמעניין בכל הדבר הזה שגם המבנה המוחי הפיזיולוגי "תומך" בהתנהלות הזאת. כשאנחנו נמצאים בדרגת מתח גבוהה (לחץ של הרגע האחרון ) האדרנלין עולה ובעקבותיו הגוף מפריש דופמין, הורמון שמסייע בהנעה לפעולה. ההשפעה של התהליך הזה תגרום לנו להיות הרבה יותר חדים וממוקדים וזה יקל עלינו לבצע משימות ביעילות. רק שלעבודה תחת לחץ יש את המחירים שלה אם זה יצא מגבולות "המתח" הבריא. לדחיינות יש מחיר והוא כואב במהלך העבודה במרכז אנחנו פוגשות לא מעט ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם אתגרי קשב שמספרים על מחירים כואבים. הם מוצאים עצמם בסיטואציות בהן הם נבוכים ומתפתלים בגלל ששכחו להביא משהו שהתנדבו להביא לכיתה, או לא סיימו בעבודה פרויקט בזמן. הם משלמים מחיר. תחושת ההחמצה יוצרת כעס ושיפוט, מעגל שיוצר תחושה של לא מספיק טובים/ לא מספיק ממושמעים/ עם עמוד שידרה חלש ועוד הגדרות מחלישות. הם מתארים ממש תחושות פיזיות של כיווץ, כעס עצמי ואשמה. מחיר הדחיינות הוא גם סביבתי וחברתי. כמו למשל לשכוח לאחל מזל טוב לחבר קרוב, לא נעים ועלול לפגוע במערכת היחסים אצל מי שהדחיינות אצלו היא אורגנית ( מאותגרי קשב) אנחנו לעיתים מבלבלים בין דחיינות לעצלנות. כהורים חשוב שנשים לב שלא ניפול ל"אפקט פיגמליון", כשהילד שומע כל הזמן שהוא עצלן, הוא מתחיל להאמין לזה ! אנחנו מבלי להיות ערים לכך ומתוך כוונות הוריות טובות, חושבים שאנחנו מניעים אותו , אך למעשה אנחנו מחלישים אותו, פוגעים בדימוי העצמי שלו ולא בצדק. בואו נשתדל להיות רגישים יותר , זה לא תמיד קל, ננסה לעזור להם לצמח מתוך אתגרי הקשב והאמין בעצמם. למה נוצר לעיתים פער כה גדול בין החלטות וכוונות לבין הביצוע שלהן בפועל ואיך ניתן לצמצם אותו? כולנו סובלים מרמה מסוימת של דחיינות שאנחנו שואפים להתגבר עליה. זה טבעי להתאמץ להיות יותר פרודוקטיביים, אך כאשר הדחיינות משפיעה לרעה על רמת התפקוד ומצב הרוח שלנו בחיי היומיום, כדאי לעשות עם זה משהו. דחיינות מובילה לתשישות ולמחשבות מטרידות שלעיתים אף פוגעות באיכות השינה, היא לא תכונת אופי שלילית, היא לא אומרת עלינו שום דבר מלבד זה שיש קושי אורגני שמצריך מודעות, תשומת לב ושימוש בכלים פשוטים ואפקטיביים. בואו נכיר בקושי, ננתק את תחושות האשמה שכרוכות בה, נתבונן בעצמנו באהבה בסלחנות ובעיניים טובות ונאמץ כלים יעילים שיתמכו בנו וישפרו את איכות חיינו. לעיתים, נחוצה עזרה חיצונית- חשוב גם להכיר בזה. באנו כדי לנצח! כמה מתוך הכלים להתמודדות עם דחיינות: 1. לעורר את השוטר הפנימי - מה זה אומר? לתת לעצמנו זמנים "יש לך שלוש דקות" להתחלת משימה, לכוון את השעון הפנימי "המשובש" ע"י הקצבת זמנים שלנו לעצמנו 2. רבע שעה והכאב חולף - להתחיל משימה מורכבת גורם לחששות ולכאב? למזלנו, החשש ייעלם אחרי רבע שעה, חשוב שנזכיר זאת לעצמינו. הידיעה שחוסר הנוחות יחלוף אחרי שנתחיל לעשות, יהפוך את ההתחלה לקלה יותר והעשייה תתגמל אותנו ותניע אותנו להמשיך 3. ללמוד איך לנהל משימות - נלמד כלים יעילים להתארגנות עצמאית או בעזרת עזרה חיצונית – ניהול יומן, עבודה עם צ'ק ליסט, פירוק משימה גדולה למשימות קטנות, תיעדוף ועוד, ננצל כמובן את הכלים הטכנולוגיים הקיימים לטובתנו 4. נכיר בפרפקציוניזם שלנו - יש ביננו אנשים שאם המשימה לא תהיה מושלמת הם לא יהיו מסופקים, לכן לעיתים יידחו את העשייה, על רקע הרצון למוצר המושלם . אם אתם מזהים את הדפוס הזה אצלכם, כדאי לכם לחקור אותו ולשקול אם המחיר של "התוצר המושלם" משתלם לכם. עדיף לפעמים לבצע שמונים אחוז, מאשר לא לבצע בכלל. 5. "אפקט הבינגו"- למלא לוח בינגו זה מאוד משעמם, אבל אם יש פרס בסוף, המאמץ שווה! נכון?! התגמול עוזר למצוא מוטיבציה לעשיה בהתמודדות עם משימות שאנחנו דוחים כבר זמן רב או ממש לא אוהבים לעשות. זה עובד כך- כשאנו מארגנים לו"ז ליום עמוס, אנו משבצים מראש פעילות שמשמחת אותנו, שיהיה למה לחכות... כל אחד מכיר ויודע מה עושה לו טוב. זה יכול להיות צפייה בעוד פרק בסדרה אהובה, אימון ספורט, קפה עם חברה, בקיצור כל תחביב או עיסוק שגורם לנו הנאה יהיה פרס מושלם ומגביר מוטיבציה טוב. 6. נוכחות - דחיינים, במיוחד מהסגנון הקשבי החולמני, שנראים לעיתים לא "מקורקעים" "רחפניים" והמחשבות בורחות להם בזמן העשייה, עבורם מומלץ במיוחד להגביר את הנוכחות והקשיבות ל"כאן ועכשיו". יש דרכים נהדרות לעשות את זה כמו יוגה, צ'י קונג, דיקור, שילוב כלים מ"מיינפולנס".זה תהליך שאורך זמן , לפעמים אף שנים, התמדה שמשתלמת ומניבה תוצאות מדהימות! נוכחות בעת ביצוע משימה מחברת בין הרגש לעשייה וכשהעולמות האלה נפגשים גם נהנה מביצוע המשימה וגם נשפר את רמת הביצוע. אלו רק חלק מהכלים, יש עוד המון, אבל צריך להתחיל ממשהו 😊 לפעמים מפתיע לגלות ש"לעשות" בסופו של דבר, זה יותר פשוט מאשר לדחות... בהצלחה!

מכירים את "מחר כך"? להפסיק לפחד מדחיינות המילה "דחיינות" מה היא מעוררת בכם? אצל רובינו היא מעוררת את "המבקרת" ו"השופט" הכי נוקשים שבנו, פנימה וגם החוצה, מהאופן שאנחנו מתבוננים באחרים והסביבה בנו, כי העולם שאנו חיים בו, לימד אותנו להעריך לפי רמת עשייה. דחיינות שכיחה מאד ורבים מאתנו מכירים את התחושות הקשורות להתמודדות , אצל מאותגרי קשב היא שכיחה אפילו יותר כחלק מהמבנה האורגני . כילדה ונערה עם אתגרי קשב התמודדתי עם זה לא מעט ובמהלך הדרך אספתי הרבה מאד כלים שעזרו לי והובילו אותי להגשמה והצלחה בחיים. היום במרכז אנחנו מעבירות את הכלים היעילים האלה הלאה. זה פוסט שרציתי לכתוב כבר מזמן אבל זה נדחה😊 היו דברים בוערים יותר , דווקא ההתארגנות לקראת חג פסח הזכירה לי כמה מהעקרונות המשמעותיים להתמודדות עם דחיינות והתיישבתי לשתף אתכם בנושא המרתק הזה מהזווית האישית והמקצועית שלי. מה קורה לפני החג? זה חג מהסוג שדורש עבודה, אנחנו צריכים להיערך בכמה מישורים כדי להגיע מוכנים לערב ליל הסדר. הניקיונות הקניות הבישול לחג קניית הבגדים החדשים ואולי גם תכנון של חופשה אם נדחה את כל ההתארגנות הזאת לרגע האחרון נגיע עם הלשון בחוץ וברגליים כושלות לערב החג, ושלא נדבר על כמות הלחץ והמתח שתתלווה לזה ותחושות של אכזבה ותסכול במידה ולא הצלחנו לממש ולהספיק את כל מה שרצינו. אז מה בין דחיינות לקשב? יש דחיינות שנובעת מקושי רגשי, לפעמים היא יושבת על תחושת ריקנות ותחושת מסוגלות נמוכה, לא מוצאים כוחות להתמודד עם המשימה, במקרים האלה אנחנו בוחנים במרכז את הצורך בטיפול רגשי. יש דחיינות אורגנית , מולדת שיושבת על קשב . היא נובעת ממבנה מח בעל עוררות נמוכה לפעולה. כשהפער בין "אני יודעת ורוצה" ובין "אני עושה" גדל, נוצר מעגל הדחיינות השלילי – אז עולות תחושות של תסכול, כעס, אשמה, החמצה, דימוי נמוך וחוסר אמונה. אצל מאותגרי קשב השעון הפנימי ״משובש״. לעיתים אין באפשרותם להעריך כמה זמן תיקח משימה מסוימת ולכן לפעמים יתחילו מאוחר את המשימה, ימצאו את עצמם בקונפליקטים עם הסביבה ויזכו למבטים מאוכזבים מכל מי שמצפה מהם. נוצר פער בין מוטיבציה לעשיה, כוונה אמיתית וידע לגבי מה צריך לעשות לבין הביצוע. לדחיינות יש מחיר והוא כואב אני זוכרת עד היום את המצבים שעמדתי בהם כילדה, נבוכה ומתפתלת בגלל ששכחתי להביא משהו שהתנדבתי להביא לכיתה או שהתחלתי עבודה באיחור ולא הייתי מרוצה מאיכות העבודה. תחושת הכיווץ, הכעס על עצמי והאשמה הן ממש תחושות פיזיות שאני עדיין יכולה להרגיש בגוף. אנחנו פוגשות במרכז לא מעט ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם אתגרי קשב שסובלים מאותן תחושות בדיוק. תלמידים/סטודנטים שאיחרו בהגשת עבודות במועד ומשלמים על זה בציון נמוך מהיכולת שלהם, משאירים לרגע האחרון את ההכנה למבחן ומרגישים שהיו יכולים יותר אם רק היו מתחילים להתכונן קודם, תחושת החמצה יוצרת כעס ו״ירידה״ על עצמם כלא מספיק טובים/ רוצים/ ממושמעים/ עם עמוד שידרה חלש ועוד הגדרות מחלישות. מחיר הדחיינות הוא גם סביבתי וחברתי. כמו למשל לשכוח לאחל מזל טוב לחבר קרוב, זה מאוד לא נעים ועלול לפגוע במערכת היחסים. אנחנו מכוונות את המתאמנים לשאול את עצמם: כמה זה יעלה לי? עידוד דיאלוג פנימי הוא אחד הכלים המרכזיים בתהליך התמודדות עם דחיינות. בדרך כלל התשובה שלהם תהייה במחיר שהם כבר יודעים שהם ישלמו בעוד ביצוע המשימה יהיה הרבה יותר קצר ופשוט - "דחיתי בשבוע את המשימה והפכתי תשוש וכשבצעתי אותה גיליתי שהיא כולה לוקחת חצי שעה" דחיינות מובילה לתשישות ולמחשבות מטרידות שלעיתים אף פוגעות באיכות השינה, מפתיע לגלות ש"לעשות" בסופו של דבר, זה יותר פשוט. כשהם עובדים עם הכלי הזה התמורה היא עצומה. האם דחיינות היא תמיד שלילית? האמת שלא למרות השם הרע שיצא לה. אצל מי שהדחיינות אצלו היא אורגנית ( מאותגרי קשב) אנחנו לעיתים מבלבלים בין דחיינות לעצלנות. כהורים חשוב שנשים לב שלא ניפול ל"אפקט פיגמליון", כלומר מרב שהילד שומע שהוא עצלן, הוא מתחיל להאמין לזה ומטמיע בתוכו אמונה שלא מקדמת אותו. יש הסוברים שהשורש לדחיינות אצל מאותגרי קשב בכלל נעוצה באימפולסיביות- הצורך במשוב מידי. לכן משימות שהן ארוכות טווח וייקח הרבה זמן לקבל עליהן משוב יהיו מהסוג שיידחה. הפתרון הטבעי הוא להגיע ל ״רגע האחרון״, לבצע את המשימה ולקבל עליה משוב קרוב. מה שמעניין בכל הדבר הזה שגם המבנה המוחי הפיזיולוגי "תומך" בהתנהלות הזאת . כשאנחנו נמצאים בדרגת מתח גבוהה (לחץ של הרגע האחרון ) האדרנלין עולה ובעקבותיו הגוף מפריש דופמין, הורמון שמסייע בהנעה לפעולה. ההשפעה של התהליך הזה תגרום לנו להיות הרבה יותר חדים וממוקדים וזה יקל עלינו לבצע משימות ביעילות. כמובן שזה בתנאי שנשארנו בגבולות ה ״מתח הבריא״ – גבוה אבל לא מוגזם. באנו כדי לנצח ! 5 כלים להתמודדות עם דחיינות הנוסחה היא פשוטה: להכיר בקושי - מודעות / להכיר את הכלים שעומדים לרשותי להתמודדות / להשתמש בהם – לעשות כשזה עובר לפרקטיקה של החיים זה כמובן מורכב יותר אבל לגמרי אפשרי. אני רוצה לשתף אתכם בכלים שלמדתי ובכלים שפיתחתי לאורך הדרך בזכות ההתמודדות האישית שלי ולהזכיר שוב שאפשר להתמודד עם דחיינות ולשפר משמעותית בזכות זה את חוויית החיים שלנו: 1. אפקט הבינגו הוא אחד מהכלים שעזרו לי מאד לאורך הדרך למלא לוח בינגו זה מאוד משעמם, אבל אם יש פרס בסוף, המאמץ שווה! נכון?! התגמול עוזר למצוא מוטיבציה לעשיה בהתמודדות עם משימות שאני דוחה כבר זמן רב או ממש לא אוהבת לעשות. זה עובד כך כשאני מארגנת את הלו"ז, אני משבצת לעצמי לסוף יום מאומץ, פעילות שגורמת לי שמחה, כל אחד מכיר ויודע מה עושה לו טוב. זה יכול להיות צפייה בעוד פרק בסדרה אהובה, הליכה בים, קפה עם חברה, בקיצור כל תחביב או עיסוק שגורם לכם הנאה יהיה פרס מושלם ומגביר מוטיבציה טוב. 2. לעורר את המ"כית , מה זה אומר? לתת לעצמי זמנים "יש לך שלוש דקות" להתחלת משימה, לכוון את השעון הפנימי "המשובש" ע"י הקצבת זמנים שלי לעצמי. 3. העשייה יוצרת מוטיבציה . לעיתים המוטיבציה הפנימית לא מספיקה ודווקא העשייה היא זאת שתעורר אותה. בישול, לא תמיד בא לי על זה. אני מבשלת כי חשוב לי שלילדים שלי יהיה אוכל טוב ומזין. התגובה שלהם כשהם אוכלים, נהנים ואומרים לי כמה טעים להם מייצרת אצלי מוטיבציה להמשיך ולבשל גם בפעמים הבאות. 4. ללמוד איך לנהל משימות: נלמד כלים יעילים להתארגנות – ניהול יומן, עבודה עם צ'ק ליסט, פירוק משימה גדולה למשימות קטנות, תיעדוף ועוד, ננצל כמובן את הכלים הטכנולוגיים הקיימים לטובתנו. 5. נוכחות: דחיינים , במיוחד מהסגנון הקשבי החולמני , הרבה פעמים הם אנשים שלא "מקורקעים" רחפניים וזקוקים להגביר את הנוכחות והקשיבות שלהם ל"כאן ועכשיו". זה תהליך שאורך זמן , לפעמים אף שנים, התמדה שמשתלמת ומניבה תוצאות מדהימות! יש דרכים נהדרות לעשות את זה כמו ריקוד , צ'י קונג, דיקור , שילוב כלים מ"מיינפולנס" . אחת המתנות הנפלאות שקיבלתי זה תרגול יוגה עם המורה הנפלאה @ קרין לוי קטן שבזכותה אני ממקדת ומדייקת את עצמי . היוגה בין השאר חיזקה אצלי בצורה מופלאה את היכולת להפנות את תשומת הלב אל הפעילות שבה אני עוסקת, כי זו מהות היוגה . זה הופך כל ביצוע משימה לטובה יותר . דחיינות היא לא תכונת אופי שלילית, היא לא אומרת עליי או עליכם שום דבר מלבד זה שיש קושי אורגני שמצריך מודעות, תשומת לב ושימוש בכלים פשוטים ואפקטיביים. בואו נכיר בקושי, ננתק את תחושות האשמה שכרוכות בה, נתבונן בעצמנו באהבה בסלחנות ובעיניים טובות ונאמץ כלים יעילים שיתמכו בנו וישפרו את איכות חיינו.

"הם סגרו לצאת כל המשפחה למסעדה מחרתיים וזה נודע לי במקרה מאחי, נעלבתי ממש! וכשאמא שלי "עלתה על זה" שאני לא יודעת, היא אמרה לי בנונשלנטיות "אוי באמת ברח לי ...קבענו בשבת ב19:00 תרשמי לך" האם שייכות היא צורך קיומי של כל אדם? כנראה שכן. האדם הוא יצור חברתי, המניע העיקרי שלו הוא הצורך בהשתייכות, כשהצורך ההתפתחותי הזה לא יקבל מענה, תתפתח מצוקה. קבוצת שייכות, כשמה כן היא "קבוצה שאני מרגיש שייך אליה", קבוצה כזו יכולה להיות זוג, משפחה על כל צורותיה, קבוצת חברים, קהילה, תנועת נוער, קבוצת ספורט... איך אנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו להרגיש שייכים? מה תפקידנו כהורים? אם חשוב לנו להגביר את תחושת השייכות של הילדים שלנו, אדלר וממשיכי דרכו, ממליצים לנו לשים דגש על תחושת הנראות – כשהילד שלנו נכנס הביתה, נפנה מבט, נתעניין בו, נראה לו שראינו אותו וששמנו לב אליו... ואצל המתבגרים? גם אם "עשו לנו פוזה" שלא אכפת להם, הם עדיין זקוקים לראות שאכפת לנו. ניתן להם להרגיש נחוצים, שצריכים אותם – בלעדיה אני אבודה כשזה נוגע לטכנולוגיה וכשהיא מגיעה אומר לה "איזה מזל שבאת, אני לא מסתדרת בלעדייך". לכולנו יש צורך להיות משמעותיים ולדעת שצריכים אותנו. ניתן להם תפקידים תואמי גיל, שירגישו שהם יכולים ומסוגלים לתרום תרומה משמעותית ואמיתית לבית שאליו הם שייכים. זו לא באמת המסעדה ששכחו להודיע לה והיא לא דרמה קווין, זה לא הסיפור כאן היא מחפשת את המשמעות שלה, את המקום שלה במשפחה האם אני שקופה במשפחה הזאת?! האם זה נחוץ להם שאגיע? אני שווה משהו פה בכלל? ואם מחפשים משהו טוב שהקורונה כן עשתה, זה היכולת שלנו להתבונן קצת יותר מקרוב על המשפחה שלנו וזה לא שלא ראינו את המשפחה שלנו קודם, פשוט לא באותה אינטנסיביות. יש לנו הזדמנות לשים לב לסיפור שמאחורי "הסיפור"....

" היא בקושי נכנסת לזום, קשה לה, עוד בסגר הראשון עמדתי בזה, וישבתי אתה יום יום היא לא סיימה את תהליך הקריאה, כיתה ב' כבר התחילה, אני לא רוצה שתצבור פערים! עייפתי, אני לא מסוגלת יותר! עכשיו גם לי נגמרו הכוחות, נגמרו לי הכלים" זו רק דוגמא אחת לשיחות עם הורים לתלמידים בכיתות צעירות שפונים אלינו ומביעים דאגה, שהילדים לא סיימו את רכישת הקריאה או אפילו לא התחילו ☹️ יש המון דרכים לעזור לילדים לתרגל קריאה בבית ואפילו להרוויח מזה זמן נחמד של ביחד. איך נתאמן בבית על שטף ודיוק קריאה מבלי שישתעממו? איך נתרגל איתם קריאה בצורה מעצימה ומקדמת? איך נעזור להם להתיידד עם הקריאה? הנה כמה רעיונות: • בחרו קטע קריאה קצר ומותאם - במיוחד אם הוא נמנע מקריאה. הימנעו מטקסט עם עומס חזותי. חשוב שהטקסט לא יצור אצל הילד תסכול והתשה. אחרת במקום להועיל הזקנו. בחרו טקסט קצר ופשוט לקריאה, (לא יותר מ- 8 שורות) אפשרו לו לחוות הצלחה. שבחו אותו בסיום הקריאה. אין ילד שלא מחפש התפעמות מהוריו, גם אנחנו המבוגרים 😄 • השתמשו בחזרתיות - אל תפחדו לקרוא שוב ושוב את אותו הקטע , עד שיקרא את הקטע ברמה שוטפת. החזרתיות משפרת פלאים את האחסון התבניתי של המילים. איך לא נשעמם אותם למוות? הקריאו בתורות – שורה הורה/ שורה ילד, משפט הורה/ משפט ילד או כל מה שזורם לכם בשמחה. • תנו להם לטעות - אל תתקנו מיד את הילד כשטועה! אל תשלימו במקומו את המילה בה "מתפתל". תנו לו לסיים את המשפט. אולי יתקן בעצמו? וזה נפלא כי זה מעיד שהוא מפתח מנגנון של בקרה עצמית . אם לא תיקן, תשאלו אותו בסיום המשפט שאלה על התוכן והוא יאלץ לחזר לקרא שוב ויש סיכוי שיעלה על הטעות. • צרו סביבת למידה מותאמת ותומכת לסגנון הילד – תפנו לכם 10 ד' לתרגול. לילדים שרוצים לעמוד ליד השולחן - אפשרו להם, ילדים שזקוקים לתנועה - בין הקראה להקראה צאו לדקה של פעילות משותפת של קפיצות בסלון, מסירת כדור וכו'.... לילדים חבקנים - תקראו יחד על הספה או במיטה. • שלבו משחק והומור – מי לא יהנה מתיבול של משחק והומור בפעילות מתסכלת? שחקו את משחק ה"תוכי"- הקריאו אתם משפט בדרמטיות מועצמת והנגנה מוגזמת ובקשו מהילד לחזור אחריכם בדיוק אותו הדבר, ממש כמו תוכי. חשוב לדעת : בכיתות א' – ב' לומדים את מערכת הכתב המנוקדת, ורק בכיתה ג' "נפרדים" ממנה. ילד שלומד כבר בג' ולא סיים את השלב הראשון המנוקד. אל תתפתו "לדלג" איתו לשלב הבא. (מדלגים רק במקרים יוצאי דופן של דיסלקציה מורכבת) המשיכו לחזק בו את המערכת הכתב המנוקדת. לאחר השלמת שלב א', הקוראים הצעירים מצליחים לבצע בצורה טבעית והדרגתית את המעבר. ובשביל מה?? כי הניקוד הוא התשתית- מסייע בפיענוח מילים קשות, הוא יסייע בעתיד לנושאי לימוד מהחומר של הבגרות בלשון (לדוגמא בניינים ומשקלים), ובנוסף, הניקוד לילדים עם קשיי למידה משמש "קביים" גם בתהליך הכתיבה. והכי חשוב תעשו זאת בכיף, קריאה מתרגלים בהנאה!

הראשון בספטמבר כבר לא לבד! ליום הכי מרגש בשנת הלימודים יש תאריך מתחרה רציני עכשיו, והוא תלוי במתווה הממשלה ומשרד החינוך. התכנית היא שבקרוב, יחזרו למתחם בית הספר כל תלמידי כיתות היסוד. איך תיראה הלמידה הזו? איך ייראה המרחב? כמה זמן יתבקשו הילדים להגיע עם מסיכות ואישור בריאות? כרגע יש הרבה יותר שאלות מתשובות, אבל דבר אחד בטוח: המצב החדש הוא מצב של מעבר לכל דבר, ודורש הסתגלות. החדשות הטובות הן, שזמן קורונה פיתח אצלנו את שריר ההתמודדות עם מעברים. החדשות הפחות טובות הן, שעוצמת השריר וקצב ההסתגלות משתנים מילד לילד (בדיוק כמו אצלנו המבוגרים) ושאחרי חודשיים מתישים ושואבי אנרגיה בבית, חלקנו רוצים "למסור את המפתחות", לשגר את הילדים לכיתה ולהחזיר את המצב לקדמותו. אז איך נגייס את עצמנו בכל זאת על מנת להקל עליהם את המעבר? ריכזנו עבורכם כמה טיפים שיכולים לעזור: * הטרמה - טיול קטן של אחה"צ לשטח ביה"ס יכול לחולל פלאים. כשנגיע לשם, נתיידד שוב עם המבנה והחצר. לתלמידים הצעירים, נסייע גם עם שיחזור שמות ילדי הכיתה, בעלי תפקידים בבית הספר (מזכירה, אם/אב בית, מנהל/ת וכו'). נשאל שאלות שקשורות בבית ספר- למי אתה הכי מתגעגע? איזה מקצוע הכי בא לך לחזור ללמוד? נתחבר מחדש ברמה הרגשית . * הדרגתיות - מבחינת זמן השהייה במסגרת, נתחיל ברגוע, ורק אז נעלה, למשל - הוספת צהרון רק מהשבוע השני. * תיאום ציפיות - נזכיר לילדים שלפעמים, גם אצלנו המבוגרים, כשיש משהו שאנחנו נורא מתרגשים ומחכים לו, אנחנו מדמיינים אותו כמושלם, ושבפועל הדברים יכולים להראות גם אחרת, ונדרשת סבלנות. * שיתוף - כבסיס לשיחה טובה ופתוחה, נשתף אותם בהתרגשות שלנו עצמנו לחזור לשגרה. נוכל לספר, למשל, שגם לנו מוזר ולפעמיים לא קל להיכנס שוב לאוטו, להתלבש יפה, לחייך לקולגות, לקבל הוראות מהמנהל, לעבוד הרבה שעות וכו . השיתוף הזה יהווה פתח מצוין לשמוע על החששות שלהם, מה שמביא אותנו לטיפ הבא - * עידוד ביטוי אישי - נאפשר לילדים להשמיע גם את החששות, לצד הציפייה. ניתן מקום לכל רגש או מחשבה שעולים לקראת החזרה, נפרק אותם ונתייחס אליהם, או שפשוט נקשיב. זכרו שהרבה מהפחדים מאבדים מעוצמתם מעצם הדיבור עליהם. * מישאוב כוחות -נזכיר לילדים את העוצמות ואת החוויות שצברו בתקופת השהות בבית. רגעים שחוו עם האחים שלהם, משחקי קופסא, טיולים בשדות, זמן איכות עם ההורים ביחד או לחוד, וכו' . נזכר בדברים הטובים שהביאה איתה התקופה הזו, ונשתמש בה כמשאב יקר שניתן להם. בשם כל צוות המרכז אנחנו רוצות לאחל לכולכם חזרה רכה ונעימה למסגרות. נשמח לעמוד לרשותכם בייעוצים, הדרכות וטיפולים אם יידרשו. והעיקר - שרק נשאר בריאים!

כמה מחשבות על החיוך שמאחורי המסיכה אז איך אפשר לחייך עכשיו כשכולנו עם מסכות? ואיך בכלל "קוראים" חיוך דרך מסיכה? הימים האלו מאתגרים במיוחד. יש מי שמוצא גם את הטוב בתקופה הזו ויש מי שעדיין מחפש אותו. מה שבטוח, חשוב שנמשיך לנסות, למרות הכל - לחייך מבפנים, לחייך באמת (: כולנו מודעים להשפעה הישירה של החיוך על השמחה בחיינו. חיוך "אמתי", משפיע ישירות על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו ומקרין על הסביבה שלנו באופן חיובי. בימים "רגילים", אנו מחייכים עם השפתיים. היום, בעידן המסכות, אנחנו מחייכים בעיקר דרך העיניים. מה שאנו קוראים לו "חיוך אמתי", הוא כזה שמשתקף מבעד לעיננו. אומרים ש "העיניים הן ראי הנפש", וזה אכן כך: דרכן רואים את מה שהלב מרגיש. אנחנו מאמינים לחיוך בעיקר כאשר הוא מתבטא גם בעיניים. כמה פעמים נתקלתם בזה שהילד שלכם מחייך אך אתם קולטים בחושים שלכם שהוא מסתיר משהו? או כשאתם ההורים בעצמכם חייכתם, אבל הילד שלכם ראה עיניים עם מסר אחר ושאל: "אמא, מה קרה"? כן, לפעמים החיוך שלנו מזויף. הוא עוזר לנו להתמודד עם המציאות הלא תמיד פשוטה. כעת, כשהמסכה על פנינו, באופן מפתיע, אין לנו את האפשרות להסתיר מה שאנחנו מרגישים, כי העיניים חושפות את החיוך שבלב. מגיל קטן, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לחייך, זה גורם לנו אושר. ואכן, ילדים מחייכים הרבה, גם באופן טבעי. אך מה קורה כאשר החיוך שלהם הופך לכיסוי האמת? מה קורה כשהם נמנעים מהבעת התחושות שלהם בצורה כנה, כדי לא לקבל דחייה? לאט לאט, נראה ילד "כבוי", שדוחק את עצמו הצידה, או ילד שמתפרץ בקלות. בשני המקרים, זה יהיה ילד שהביטחון העצמי שלו ירד. בכל הימים, ובמיוחד בימים אלו, אני ממליצה להביט היטב בעיני ילדינו, ולהפעיל חיישנים הוריים. לתת את מלוא הלגיטימציה לרגעים חסרי חיוך ולייצר סביבם שיחה (לא חפירה!), לחשוב ביחד על דרכים להשיב את רגעי החיוך - אם זה בפעילות ספורט משותפת בחוץ, ביצירה או בהכנת רשימת הודיות, למשל. מאחלת לכולנו שנראה הרבה חיוכים שעוברים דרך העיניים, ומאירים את הלב של כולנו. ואם אפשר, בימים טובים יותר, בלי מסכה. בקרוב. ................................................................................................... נועה בר לב, MA בפסיכודרמה, מנחת סדנאות תאטרון, בימאית מטפלת ומנחת קורס "דרך עצמי" לילדים ולנוער במרכז יעל פניני

נועם (שם בדוי) התעצבנה שלא נוכל להיפגש פיזית היום. "לא רוצה בזום, אי אפשר ככה, אני גם גרועה בדברים האלה" "גם לי זה חדש, בואי ננסה ונראה איך זה מרגיש לך" נועם, בת 19, הקורונה קטעה לה את שנת השירות, והיא חזרה הביתה להוריה ואחיה הצעירים. הפתעות ושינויים מעולם לא היו פשוטים עבורה ועכשיו הבית רווי מתח בצל הקורונה. אז ככה בארוחת ערב (לכאורה) רגילה הדרמה מתחילה: " האחים שלי יורדים עלי, מקטינים אותי, עוד אחרי שהכנתי להם ארוחת ערב" "מה הכי כאב?" אני שואלת אותה "נמאס לי, שאף אחד במשפחה הזו לא מאמין בי, והכי מעצבן שאמא אומרת לי תתעלמי! אז הראיתי להם מה זה. השפלתי מאוד את אחי בחזרה, וגם אל אמא שלי דברתי לא כל כך יפה" אז אחרי שנתנו מקום לילדה הפגועה שיצאה מהבקבוק, והקשבנו לכאב שלה, שאלתי : " יש לה כינוי?" נועם צחקקה (צחוק מלא מלא בחן) " כן, קוראים לה צ'ולי" "צ'ולי מתעוררת בכל פעם שלא מאמינים בה? אולי רגע נקשיב לה?" וככה נועם מתחילה לשחרר כעס, עלבון, כאב ועצב על כל אותם הפעמים שצ'ולי הרגישה שהיא רוצה להתרומם ומנמיכים אותה. "מה היה עוזר לצ'ולי עכשיו? למה היא זקוקה?" "היא זקוקה שיאמינו בה, שיראו את הכוחות שלה, שיגידו לה שהיא מהממת" הזמנתי אותה להגיד לצ'ולי את כל מה שהייתה רוצה לשמוע ולא נאמר לה. כאשר צ'ולי הרגישה אהובה ומוגנת, נועם חבקה אותה והבטיחה לה לשמור עליה ולהיות שם בשבילה. עכשיו נועם הבינה, שכצ'ולי משתלטת עליה, היא הופכת להיות תוקפנית, חסרת אמפתיה... בדומה למה שהיא הרגישה קודם בארוחת הערב, ברגעים כאלה צ'ולי זקוקה לנשימה ואהבה ממנה השבוע העברתי בפעם הראשונה טיפולים בזום. גם אותי זה תפס בחוסר שקט. הייתי מוטרדת ממטופלות שמרחב הקליניקה נותן להן תחושת מוגנות, מודה גם, שהצורך שלי לראות פיזית את המטופלות שלי ולהיות ערנית לכל ניואנס במבט העיניים ושפת הגוף לא הסתדר לי עם טיפולים און ליין, מה גם שזה התיישב על העובדה שהטכנולוגיה היא לא בדיוק חברתי הטובה.. אך הבנתי , שזה הזמן לקבל את המציאות החדשה, להתמסר אליה, גם עם הגלים שמביאה אתה. שאני נדרשת להגיב במהירות לצו השעה, כדי להמשיך לתת מענה למטופלות שכל כך יקרות לי. אולי ממשבר הקורונה דווקא נולדה הזדמנות לשנות תפיסה ...

אני אמא טובה? כן, לא, אולי.... תגידו, יש אמא שלא שאלה את עצמה את השאלות האלה? כמה פעמים הבטחת לעצמך להיות האימא המושלמת? הבטחת לעצמך שלך זה לא יקרה, ולא תהיי כמו ההורים שלך... הקשר בין הפנטזיה למציאות מפגישה בדר"כ בתסכול, בלבול כעס ואכזבה , רגשות שמביאים איתם מחשבות כמו איזה מן אמא אני? אני לא מספיק טובה, לא מספיק , לא מספיק..... לא מספיק זמינה לא מספיק קשובה לא מספיק משקיעה לא מספיק יפה ולא מספיק אופה והיום יש אפילו קבוצות פייסבוק שעוסקות בהאדרה והגזמה של ואימהות משולמת שמציגה תמונות מושלמות של אידיאליזציה. מתברר שלא רק שאנחנו לא נהיה משולמות, אלא גם הילדים שלנו לא יהיו כאלה. אז אפשר לאפסן בבוידם את הפנטזיה, כי היא לא ממש ריאלית. אם נצליח להחזיק את הרגע הזה של חווית התסכול וחוסר השלמות שלנו, התחלנו תהליך של קבלה עצמית שתוביל להורות טובה יותר . אולי אתם מכירים את התאוריה של וויניקוט אמא טובה דיה , טובה אבל לא מושלמת . התיאוריה של וויניקוט Donald woods winnicott ש נותנת מקום לשגיאות שלנו כאימהות. לא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. התיאוריה נותנת משקל רב לעצם המאמץ הרב וההתארגנות המיוחדת שנעשים על­ידי האם כדי לספק את הילד, זה מה שנותן לו ביטחון ואת ההרגשה שהוא חשוב, ראוי ואהוב וזה יותר חשוב מהתוצאה. לכן, כל אחת מאיתנו צריכה להיות לגמריי גאה באימא שהיא ובמאמצים שהיא משקיעה בחשיבה, בחינוך , בהתארגנות, בעזרה, בבישול, בלהסיע, בלתת, בלארח ועוד ועוד... ולקבל את עצמה בידיעה שעשתה את הכי טוב שיכלה באותו רגע נתון. וויניקוט טוען שדווקא ברגעים שאמא מצליחה פחות, הילד חווה תסכול, וזה המקום והאפשרות שלו להפנים שאנחנו לא מושלמות, אלא אנושיות, סלחניות ובעיקר אנשים טובים, וגם לו מותר להיות כזה שאוהב את עצמו. אז תודה לך וויניקוט ושיהיה יום טוב , לא בהכרח מושלם. יעל פניני - מנהלת המרכז ללמידה, התפתחות וצמיחה בבנימינה | M.A ייעוץ חינוכי| B.A חינוך מיוחד | מאמנת אישית מומחית בהפרעות קשב ולקויות למידה | תרפיית גופנפש |מלווה תהליכי התפתחות וגופנפש לנשים ונערות באמצעות גישות וכלים טיפוליים מגוונים | ייעוץ, הכוונה והדרכת הורים | מנחת סדנאות, קורסים והרצאות לקהל הרחב| מנחת "תדרים בתנועה" | בעלת ניסיון מקצועי למעלה מעשרים שנה| אוהבת מוסיקה ותנועה | אוהבת את החיים עצמם | מתפתחת וצומחת כדרך חיים.

הבוקר הגיעה מטופלת בת 10, ששיתפה בחוויה מאירועי אתמול בעקבות גל השרפות שפרצו עקב החום הכבד. היא מספרת בקליניקה שבקרבת הבית בו גרים בני דודיה פרצה שריפה בעוד ההורים היו בעבודה. אירוע זה טלטל אותה באופן מיוחד, משום שהיא נבהלת מאוד מאירועים שמהווים סכנה ממשית על החיים. זו הסיבה גם שהגיעה לטיפול , להתמודד עם אירועים מהסוג הזה, בהם היא נלחצת ונאטמת. שחר (שם בדוי) ואני משרטטות על הלוח את מד הלחץ, כאשר 0 מייצג את התגובה הכי לא דואגת ואפילו אדישה, בעוד עוצמה 10 במד הלחץ מייצג תגובה קיצונית של לחץ גדול, תחושת חוסר אונים, מחשבות שליליות ועוד. לאחר ששחר ואני שרטטנו את מד הלחץ , שחר מיקמה את מידת הלחץ שלה בעוצמה 8 ושיתפה במחשבות, רגשות ותחושות גוף שנכחו בזמן האירוע. שחר הבינה שכאשר היא עולה מעוצמה 7 ומעלה, תחושות שליליות משתלטות עליה. אלה משפיעות גם על הרגשות וגם על תחושות הגוף שמובילות בסופו של דבר לתגובה ולהתנהלות שלה בזמן האירוע. כעת היא מבינה שתגובה מבוהלת חוסמת גישה לפתרונות אופרטיביים ויצירתיים שיש לה בסל האוצרות שיש לה. שחר מיקמה גם את האנשים האחרים שהיו קשורים לאירוע על מד הלחץ, כדי לראות איפה היא ממוקמת במד הלחץ ביחס לסביבה הקרובה לה, כך גם אני יכולתי למפות משם מי מהם מהווה מודלינג להרגעה עבורה ומי פחות. לאחר שניהלנו דיון, שאלתי איזה כח היה עוזר לך להרגיע את הלחץ? והיא השיבה כח החיוביות . לקחנו שני בלונים בצבעים ששחר בחרה: אחד היה הכח הדואג - הלוחץ , והשני הכח החיובי – האופטימי. התחלנו לשחק עם שני הבלונים מסירות בחדר, כאשר מי שזורקת את הבלון הדואג ,אומרת מחשבה מדאיגה הקשורה לאירוע אתמול, ומי שמוסרת לה מנגד את הבלון האופטימי אומרת מחשבה מרגיעה למחשבה הדואגת, כך שכל אחד תאמר מחשבות משני הסוגים. בלון לחוץ – "אני דואגת שהם ינשמו את העשן וייחנקו" בלון אופטימי – "כוחות ההצלה והביטחון נמצאים בשטח" בלון לחוץ – "אם יקרה להם משהו רע....?" בלון אופטימי – "זה באמת מפחיד, אפשר להירגע, הם יצאו מהבית ומתרחקים מהמקום". וכך המשכנו את המסירות, כאשר שחר מתמלאת בשמחה. אנחנו קוראות לאמא להשתתף במשחק המסירות ולבסוף שחר מציעה לקחת את הבלונים הביתה ולהמשיך לשחק עם אמא את המשחק כשהיא תרגיש שוב תחושת לחץ/איום על אירוע שמתרחש. יעל פניני - מנהלת המרכז ללמידה, התפתחות וצמיחה בבנימינה | M.A ייעוץ חינוכי| B.A חינוך מיוחד | מאמנת אישית מומחית בהפרעות קשב ולקויות למידה | תרפיית גופנפש |מלווה תהליכי התפתחות וגופנפש לנשים ונערות באמצעות גישות וכלים טיפוליים מגוונים | ייעוץ, הכוונה והדרכת הורים | מנחת סדנאות, קורסים והרצאות לקהל הרחב| מנחת "תדרים בתנועה" | בעלת ניסיון מקצועי למעלה מעשרים שנה| אוהבת מוסיקה ותנועה | אוהבת את החיים עצמם | מתפתחת וצומחת כדרך חיים.